כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם – אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב".
האדם אינו יכול להעריך כראוי את המציאות או לשפוט בצדק את התופעות, את הכוחות ואת המקרים המתרחשים בה, שכן עיניו פגומות. הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא השולט באדם, וביחס אליו בוחן האדם את המציאות כולה. הוא מעריך את האירועים רק דרך הרצון לקבל האגואיסטי שלו, ואין באפשרותו לקלוט את המתרחש ולשפוט אותו בלא לשקול את תועלתו האישית.
לפיכך אל לאדם לקבוע שאין לו צורך בדבר-מה או שדבר-מה אחר עלול להזיק לו. עליו לקבל את ההנחה שהכול נברא לטובתו, במטרה להביאו למצבו המתוקן. וכך מובלת האנושות כולה יחד אל מטרתה המשותפת , דהיינו היפוך האגואיזם לאלטרואיזם. על האדם לבחון כל תופעה המתרחשת בעולם לאור הנחה זו.
"כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה".
פעמים רבות נדמה לאדם שהבריאה גדושה באירועים קשים ומיותרים והוא היה שמח אלמלא התחוללו. אמנם אין קל יותר מלהרוס, להרוג, להשמיד או למחוק, אך נדרש מן האדם יחס הפוך. עליו להבין שלכל האירועים יש מטרה. אין ביכולתו לשים קץ במישרין למצבים השליליים, ועליו לתקן את השורש שממנו הם צומחים.
מהות התיקון היא אחת – לשייך כל תופעה, בתוך האדם או מחוץ לו, לתוכנית הבריאה. רק כך יחדלו להתקיים כל התכונות, הכוחות והמעשים השליליים. לכל המקרים הקורים במציאות – הן אלה המתרחשים בחיי היום-יום, הן אלה הקשורים לתהליכים הכלל-עולמיים – על האדם להתייחס כאל פנייה אישית של הטבע אליו ואל האנושות כולה.
"אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט – היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו".
אין בעולם דבר המצביע על תכלית מהותו בטרם הגיע לסוף התפתחותו. במהלך שלבי הגדילה מקבל מושא ההתפתחות צורות השונות לחלוטין מצורתו הסופית הטובה. ככל שתהליך ההתפתחות ארוך ואינטנסיבי יותר, וככל ששינויי המצבים קיצוניים יותר – כך שלבי ההתפתחות מטעים יותר את האדם ונראים כמנוגדים לשלב הסופי הטוב.
ניתן לראות דוגמה לכך בהשוואת התפתחותו של ולד השור לזו של צאצא האדם. כתוב "שור בן יומו קרוי שור". כלומר, עגל בן יומו נקרא מיד "שור" מאחר שבתהליך התפתחותו כמעט אין נוספות לו תכונות מהותיות. ידיעותיו של העגל והאינסטינקטים שלו – די בהם כדי שיוכל לחיות היטב, והוא רק בן יומו. האדם, בניגוד לכל הברואים האחרים, זקוק לתקופת התפתחות ארוכת-שנים, בטרם יוכל להתמודד עם הטבע ועם סביבתו באופן עצמאי.
האדם אינו יכול לחוות דעה על מקרה המתרחש במציאות ולקבוע אם הוא מועיל או מזיק. לאמיתו של דבר, השימוש במונחים כמו "מועיל" ו"מזיק" הוא חסר ערך, שכן הכול נועד להביא ליתר התפתחות. עלינו לבקר את המתרחש מתוך הבנה שתכליתה האחת של המציאות היא לקדם אותנו אל מצבנו הטוב.
"וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא".
מתוך מצבו הלא-מתוקן רואה האדם תופעה לא מתוקנת ומחווה דעה כלפיה. זוהי הסיבה לתחושת הבלבול שהוא חש: הרי אין ביכולתו לשפוט תופעה מסוימת אם היא עדיין בצורתה הזמנית, באחד משלבי הביניים.
על האדם להבין, שכל המקרים קורים רק כדי שיגיב עליהם נכון. בכך הוא משלים את חיבור כל חלקי המציאות. בתחילה הם נראים לו שונים, זרים ורחוקים זה מזה, אך בפעולה זו, המכונה "פעולת הייחוד", הוא מייחד אותם. למעשה, זוהי כל עבודת האדם. באמצעות יחס כזה כל מקרה שעובר על האדם מקרב אותו למטרת הבריאה.
;){kind=link}