הפילוסופים מחזיקים בדעה, שהבורא ברא את הבריאה, אבל הם חושבים שהוא נקלע לבעיה, שלא צפה מראש את מה שיקרה איתה, ולכן עזב אותה לנפשה והסתלק מכל מה שברא. ועכשיו אין לכל הבריאה הזאת לא הנהגה ולא השגחה, אלא אנו נמצאים לבד בלעדיו.
זאת אומרת, כולם מסכימים שהכוח העליון ברא את הכל, וקשה להם לקבוע שהכל נעשה מעצמו, כי כולם רואים שיש חוקיות וסדר של סיבה ומסובב, שלכל דבר יש סיבה, ולכל סיבה יש תוצאה, וכל זה הולך בשרשרת קודם ונמשך עד לשורש הקדמון שממנו נובע הכל. אבל הם שואלים: אם הוא ברא דברים כל כך גדולים וחכמים כמו הפלא שמתרחש כל רגע ורגע בגופנו או בכל מרחבי היקום והעולם, אז איפה הוא נמצא?
לכן הפילוסופים מסכימים שהיה כוח עליון שחולל את הכל, אבל הם חושבים שהכוח הזה, שיצאו תחת ידיו דברים כביכול לא טובים, גילה שטעה, ולכן הסתלק מאיתנו ועזב אות האנושות לנפשה. אבל המקובלים קובעים שאנחנו מגיעים למסקנות כאלה מחוסר תפיסה נכונה. כי אנחנו רואים את העולם הזה מתוך התכונות המקולקלות שלנו ולכן העולם נראה לנו כעולם רע. כדוגמת המשל של בעל הסולם, המדמה את התפיסה הזאת של המציאות, לתולעת שחיה בתוך הצנון, ולכן היא חושבת שכל העולם הוא מר וחשוך כמידת הצנון שנולדה בו. אבל ברגע שהיא בוקעת את קליפת צנון, ומוציאה את ראשה החוצה מהצנון, היא רואה עולם נאור ויפה - שמש, אוויר, ציפורים, ירק. ואז היא אומרת בפליאה: "ואני חשבתי שכל העולם, הוא מר כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול, נאור, אדיר ויפה להפליא".
וזה בדיוק הבעיה של האנושות - איך לצאת מהקליפה של "הצנון", של העולם הזה, ולהתחיל לראות את העולם הגדול והנאור שעליו המקובלים מספרים לנו, שנמצא מחוצה לו. בשביל זה אנחנו קיימים כאן בעולם הזה, שדווקא ממנו, בכוחות עצמנו, אנחנו נצא דרך הקליפה. וקליפה שלנו זה האגו שלנו, שאנחנו תופסים הכל בתוכנו, בספיגה, ברצון כל הזמן הכל הכל להכניס בפנים, ולכן כל העולם הוא נמצא אצלי באיזשהו ספֵרָה קטנה וסגורה. ולכן אני מרגיש את זה כצנון.
ואם אני יוצא החוצה, מאהבַת עצמי לאהבת הזולת, זאת אומרת, אני מתחיל לקלוט את הכל המציאות שהיא נמצאת מחוצה לי, אז בעצם אני בזה פותח את עצמי לקליטה לא תלויה בי. ואז יוצא שאני מתחיל להרגיש את המציאות שונה, אחרת, עליונה, ששם באמת שמש, ואור, ואוויר, וציפורים והכל. במובן הרוחני.
הרב ד"ר מיכאל לייטמן
;){kind=link}