מהו הטעם בחיינו? בשביל מה אנחנו חיים? האדם שמחפש מענה לשאלה הזאת בחייו, ומרגיש שהוא חייב לענות עליה, רואה שכיום לא הדת, לא המדע, לא החינוך, לא התרבות ולא המשפחה נותנים לו מענה. לאדם אין אידאל לדבוק בו ושיכול להצדיק את קיומו. לכן האנשות נתונה כיום במשבר.
המשבר נובע מהצמיחה הגוברת של האגו, של הרצון לקבל תענוג באדם כפרט ובאנושות בכלל. הדור החדש לא מוצא סיפוק בחיים האלו לכן שיעור המתאבדים הולך וגדל.
לפני זמן קצר אח של חברו הכי טוב של בני התאבד, התברר שמדובר בבחור צעיר בן 22 מבריק, מוצלח מבחינה חברתית ולכאורה נראה שהכל מושלם בחייו, מספר שבועות לפני שקפץ ממרפסת ביתו נכנס לדיכאון שלא היה ברור מה סיבתו, אף אחד לא חשב שמדובר בדיכאון שיביא להתאבדות. הדבר זיעזע אותי וגרם לי לשאול את השאלה שכולם שואלים רק שמנסים להדחיק אותה כדי לא להתמודד עם תחושת הריקנות שהיא מביאה. כמובן, שזה גרם לי לחפש את התשובה, דיברתי עם הרבה אנשים ופתאום בכל פעם שסיפרתי את הסיפור התברר שגם הם מכירים מישהו שהתאבד. נורא רציתי לדעת אם זה מופיע באינטרנט וכמובן לא מצאתי בשום מקום איזכור לכך. בחור צעיר שמואס בחייו זה דבר של מה בכך? האם זה לא דבר שאמור להדליק אצלנו נורה אדומה? האם מחיר הקוטג' יותר חשוב מזה? מה קרה לנו?
במהלך חיפושי מצאתי קטע מדהים על הרצון שלנו:
"אנחנו בנויים מרצון לקבל. אם האדם מקבל תענוג ברצון לקבל לעצמו, התענוג מבטל מיד את הרצון לקבל. למשל, כשמתחילים לאכול מתוך רעב, האוכל טעים ומענג. ככל שממשיכים לאכול עוד ועוד פוחת התענוג מהאכילה, גם אם המאכלים הן מן הטעימים ביותר. אפילו מעדנים משובחים לא יוסיפו תענוג על זה שהרגשנו עם הנגיסה הראשונה. זה מפני שהתענוג שנכנס ממלא את הרצון לקבל ומבטל את החיסרון.
לכן בלתי אפשרי להיות גם מלא ומסופק, זאת אומרת, להינות במאה אחוזים, וגם להרגיש תענוג. ברגע שכלי מגיע לרוויה, הוא מפסיק להרגיש שיש בו מילוי. ניתן להרגיש זאת כשמשתוקקים לדבר כלשהו במשך זמן רב, חולמים עליו ורודפים אחריו, ומשמשיגים אותו תוך זמן קצר הוא מאבד את טעמו ומתרגלים אליו. הופך לרגיל בעינינו. זה לא עניין של זמן, אלא פשוט התענוג מילא את הכלי, והחיסרון, הרעב והתיאבון אבדו".
אז מה הפלא שהם מרגישים כזו ריקנות ובורחים לסמים ואלכוהול ופותרים בעיות עם אלימות? הדור הזה מתוסכל, אנחנו חייבים לעשות שינוי כדי להציל אותם מעצמם.
;){kind=link}